מ.מליצה

קפה

 

היא לא ידעה לאן עוד יכולה ללכת.
לכל כך הרבה מקומות הגיעה. מטפלים, רופאים, ואף אחד לא נתן לה את התשובות שהיא חיפשה,
את ההסבר המדעי לבעיה והפתרון המדוייק. אפילו לא ידעו לומר מתי זה יעבור. מתי הכל יסתדר?
 נזכרה בילדותה הרחוקה, איך כל יום שישי היתה נוסעת עם הוריה לביקור השבועי אצל סבתא מתילדה.
סבתא גרה בנווה שרת, דירת עמידר של הסוכנות, חדר וחצי. שולחן פורמייקה במטבח עם שני כיסאות.
סבתא היתה מכינה קפה טורקי בפינג'אן ומוזגת לכוסות פורצלן קטנות, עם עיטורים מוזהבים.
לאחר השתיה היא היתה לוקחת את כוס הקפה של אבא, מסובבת אותה בידה המקומטת, מקרבת את הכוס לעיניה ואומרת : "מירה-לה", תסתכל, זו המילה היחידה שהיא הבינה מהספניולית של סבתא ואבא שלה.
עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה פנימה.האוויר ממלא את ריאותיה ונתקע, לא יורד.
עוד נשימה....מריחה ניחוח רחוק של קפה...

הכוס ההיא עם עיטורי הזהב מופיעה מול עיניה העצומות...
עוד נשימה... ונשיפה....
"סבתא" היא אומרת "תקראי לי גם"

"מירה-לה" עונה סבתא "שתי עד הסוף, מורנה"
עוד נשימה, האוויר נכנס ואליו משתרבב טעם מר, מוכר לא מוכר.היא לא אוהבת בלי חלב, אבל מרגישה שחייבת, רק ככה תצליח לפצח את החידה, את מה שטורד את מחשבותיה יומם וליל.
"מה את רואה סבתא ?"
פנים ספל הקפה עולה מול עיניה, היא רואה את שביליו המנוקדים של הקפה, יוצרים דוגמאות דוגמאות, שבילים וכתמים, והתחתית שחורה שחורה.היא מחפשת שביל שיוצא מכל השחור הזה, ומוביל אל הפס המוזהב שבצידה הפנימי של הכוס. אם יהיה שביל, היא חושבת, הלוואי שיש שביל...
סבתא מופיעה שוב מול עיני רוחה.מחייכת בפנים חרושות קמטים.
"מניינה".